דונה גרציאה – הדמות ההיסטורית

דונה גרציאה נשיא נולדה בליסבון בשנת 1510, כנוצרייה – בת להורים שנאנסו להיטבל לנצרות כמה שנים קודם לכן – והוטבלה בשם ביאטריצ'ה דה לונה. היא הלכה לעולמה בשנת 1569, ככל הנראה,  באיסטנבול, כיהודייה. בין לבין חייתה מרבית שנותיה בזהות כפולה, שלא לומר חצויה, בין  מסיכה חיצונית, פומבית, שבה הזדהתה כנוצרייה אדוקה, לבין חיים פנימיים, סודיים ואינטימיים בזהות יהודית, מעורפלת וחלקית ככל שתהיה. רק כשחצתה את הרוביקון התרבותי – דתי – פוליטי של  מזרח ומערב, ועברה מהארצות הנוצריות לאדמת האימפריה העות'מאנית המוסלמית, יכלה להשיל מעליה את הזהות החיצונית, הנוצרית, ולגלות בפומבי את פניה היהודיים, ללא חשש פן יבולע לה, למשפחתה ולרכושה.

דונה גרציאה/ביאטריצ'ה היתה מהדמויות המשפיעות בהיסטוריה היהודית והאירופאית הכללית של המאה ה-16, ואחת הנשים העשירות של זמנה, אם לא העשירה מכולן. בהיותה אלמנה צעירה בת 25, ירשה מחצית מהונו האגדי של בעלה – דון פרנצ'סקו מנדז, שהחזיק במונופול המלכותי על סחר התבלינים חובק היבשות והימים של הכתר הפורטוגזי – ומונתה, עפ"י צוואתו, כמנהלת חלקו בעסקי המסחר הבינלאומי של בית מנדז. במהרה נודעה כאשת עסקים ממולחת, שהשכילה להרחיב את עסקי הממון של המשפחה, ואף הלוותה כספים רבים לקיסרים, מלכים, אפיפיורים ורוזנים. במקביל ובסתר, מתברר שהשתמשה ברשת הסוכנים והמרגלים המסחריים שטוותה, גם כרשת ריגול לצרכי מידע ומילוט, לשם הצלתם אלפי "נוצרים חדשים", כדוגמתה, שביקשו להימלט על נפשם ורכושם מציפורני האינקוויזיציה שהוקמה בפורטוגל ב-  1538. פעמיים נאלצה דונה גרציאה/ביאטריצ'ה להימלט בתואנות שווא על נפשה, עם בני משפחתה וכל רכושה האדיר (מה שהצריך תכנון מראש, ממושך וסודי), מידם המשגת של שליטים רבי יכולתה שביקשו להפילה ברשתם ולשים ידם על הונה, או לחלופין, להעמידה לדין האינקוויזיציה.  בפעם השלישית, עקרה, בחסות השולטאן, אל מרחבי האימפריה העות'מאנית.

ב-1553, חודשים ספורים טרם עזיבתה את אירופה הנוצרית, מימנה דונה גרציאה את התרגום הראשון של התנ"ך לשפה הקשטיליאנית (הלאדינו, כפי שהיא מוכרת בימינו). תרגום זה היה חיוני לצורך שימור הזהות היהודית הסודית של "הנוצרים החדשים", שכן, בהיעדר חיים יהודיים פומביים בחצי האי האיברי מזה עשרות בשנים, כבר איבדו את יכולת קריאת התורה בלשון המקור, לשון הקודש,  מחד גיסא, ומאידך גיסא, לא אימצו לעצמם את התרגום ללטינית של "הברית הישנה"– המקובל בכנסיה הקתולית שעליה השתייכו מעתה.

לאיסטנבול נכנסה דונה גרציאה, ששמה כבר הלך לפניה,  בשיירת מרכבות זהב שנשלחה לכבודה ע"י השולטאן, והתקבלה ע"י המונים מריעים ונרגשים שהתקבצו סביב שיירתה. היא השתקעה בארמון שנשקף על מי הבוספורוס, שניצב במורדות גבעת גאלאטה. היא השילה מעליה את הזהות הנוצרית החיצונית, נקראה מעתה בשם העברי, גרציאה נשיא, ובמהרה זכתה בפי ההמון לכינוי "לה סניורה". היא תמכה ברבנים ובתלמידי חכמים, מימנה הקמת בתי כנסת וישיבות, האכילה עניים רבים על שולחנה מדי יום ביומו ותמכה בנדיבות בפדיון שבויים, שנשבו בידי שודדי ים (מעשה של שגרה באותם הימים).

שלוש שנים מאוחר יותר, בהוראת האפיפיור החדש פאולוס ה-4, פשטו באישון לילה אנשי האינקוויזיציה על בתיהם של ה"נוצרים חדשים" בעיר אנקונה שבאיטליה, עירו של האפיפיור. כמאה איש נאסרו מיד, בהם גם אנשי אמונה של דנה גרציאה.  אנשים אלו, התיישבו בעיר רק שנים ספורות קודם לכן בעקבות הזמנתו של האפיפיור הקודם, שקיווה שיביאו ברכה כלכלית לעירו. ל"נוצרים החדשים" אף ניתנה הבטחה מטעם אותו אפיפיור (וזה שנתמנה לאחריו), כי תיפרש עליהם חסות אפיפיורית אישית, שתמנע כל אפשרות לתביעות עתידיות אפשריות נגדם בגין כפירה בדת הנוצרית.  כעת, בעקבות המעצר, החקירות והעינויים, עמדו אותם "נוצרים חדשים" פורטוגזים בפני שריפתם על המוקד.

בהיוודע הדבר ל"לה סניורה" באיסטנבול, בקשה להסיר את רוע הגזירה ע"י הפעלת כוח השפעתה על השולטאן סולימאן המפואר, שנענה להפצרותיה, ושיגר מכתבי איומים לאפיפיור ובהם דרישה לשחרור מיידי של העצורים.  ואולם, בדיעבד נודע באיסטנבול כי בחודשים אפריל – יוני 1556 נשרפו על המוקד באנקונה 24 איש ואישה (אחת) מבין העצורים, שנמצאו אשמים ע"י חוקרי האינקוויזיציה בכפירה בנצרות בגין התייהדות בסתר.

תגובתה של דונה גרציאה למאורע זה, מעלה אותה על בימת ההיסטוריה היהודית כמנהיגה של ממש. בניגוד להתנהלות הקיבוצית היהודית המסורתית, שהגיבה על אסונות שניחתו על היהודים בגין יהדותם כגזירה משמים שיש להתמודד עימה בעזרת תפילות וקינות – יזמה דונה גרציאה חרם כלכלי מעניש על הנמל המסחרי של העיר אנקונה. לשם כך הצליחה דונה גרציאה לרתום את הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה לכלל פעולה משותפת, קיבוצית, אם תרצו – "לאומית יהודית". החרם המסחרי אומנם החזיק מעמד רק כשמונה חודשים, וניסיונותיה להאריכו לא צלחו, ואולם הוא מהווה פעולה קיבוצית יהודית יוצאת דופן כנגד מי שיש לבוא עימו חשבון.

מסמכים עות'מאניים מגלים שכעבור שנים ספורות חכרה "לה סניורה" מידי השולטאן העות'מאני את טבריה וסביבותיה לעשר שנים. הסיבה הרשמית לחכירה היתה מסחרית, לצורך חכירת מיסים. במסגרת הזיכיון אף התחייב השולטאן לבנות מחדש את חומות העיר (שרידי החומה העות'מאנית נראים היטב גם כיום). ואולם, האם היתה לדונה גרציאה נשיא סיבה נוספת, נסתרת? פמפלטים שהופצו בקרב קהילות יהודיות מסוימות באיטליה קראו לאנשיהן להגיע לנמלים שבהן עגנו ספינות המסחר של בית מנדז, ולהפליג על סיפונן – חינם אין כסף – אל עבר "הארץ המובטחת", אל טבריה שלחופי הכנרת. ככל הנראה היה בדעתה אף לייבא לטבריה עצי תות, מזונן של תולעי המשי, על מנת שיהוו בסיס לתעשיית אריגי משי חדשה, שתספק תשתית כלכלית למחיית המתיישבים החדשים באזור הגלילי. האם חכירת טבריה היתה למעשה מסקנתה האישית, הפוליטית – מדינית – חזונית, של "לה סניורה" מהטרגדיה באנקונה? האם בקשה בכך כברת ארץ שתאפשר חיים יהודים קיבוציים,  אוטונומיים? או שמא, חיים נטולי חשש מפני האינקוויזיציה, ל"נוצרים חדשים", כמותה, שביקשו לשוב לחיק היהדות, שאותה ואת הלכותיה, כבר לא באמת הכירו? בהיעדר ממצאים כתובים פרי עטה של דונה גרציאה נשיא, שיעידו על כוונותיה – התשובות לשאלות אלו הן עניין לפרשנות אישית בעיני המתבונן.

בשנת 1565 כתב נוסע פורטוגזי שבקר בטבריה, כי במקום הולך וניבנה ארמונה של "לה סניורה", וכי המקומיים מצפים בהתרגשות לבואה בשנה הבא. האם אכן הציבה "לה סניורה" אי פעם את כף רגלה על אדמת ארץ ישראל? שמא אף חיתה בה את שנותיה האחרונות? לצערנו, אין ידיעתנו משגת על כך דבר וחצי דבר.  הידיעה הוודאית היחידה, הבאה אודותיה, היא אזכורה בהספד לאדם אחר שנקרא באיסטנבול בשנת 1569, כמי שנפטרה כמה חודשים קודם לכן. ואולם, היכן בדיוק, ובאילו נסיבות, הלכה לעולמה "לה סניורה" – אין אנו יודעים, עד עצם היום הזה. . .